ג'ניה כהנא
מאת: בתיה כהנא
כבר שנה. לקח לי חודשים לאזור כוח ולחזור הביתה לבית בתל אביב.
אמי, ז’ניה, נפטרה בביתה לפני כמעט שנה בשיבה טובה. זכתה לשני ילדים, ארבעה נכדים ושלושה נינים שהאירו את פניה בעת ביקורם.
שהיתי עם אמא בשבועות ובימים האחרונים לחייה, ונדמה היה לי שנפרדתי ממנה. השבוע, בערב יום השואה כשקיבלתי את הפניה לכתוב לאלון של ז’ולקב, שוב נוכחתי עד כמה היא חסרה לי.
אמא נולדה בז’ולקב בפברואר 1921, בשם שיינדל , כולם קראו לה שיינצ’ה בחיבה, האוקראינים נתנו לה את השם ז’ניה והיא הציגה את עצמה כשרלוטה באופן רשמי – בשבילי היא אמא.
מאז הפנייה אני ממוקדת באיך להנציח את אמא ואבא שלי שהגיעו ארצה ובנו כאן חיים. הם התחילו כאן מההתחלה אחרי שנים של מלחמה, ואחרי הפרעות של יולי 1946 בקלץ, והשתדלו בכל כוחם לגבור על מה שהיה "שם".
בעיקר למעני ולמען אחי.
אמא הצליחה לבנות בית חם ואוהב, לגדל שני ילדים ישראלים, ולאפשר לנו למרות כל חרדותיה לפרוס כנפיים ולבנות את חיינו. אחי ואני היינו במשך כל השנים מרכז חייה.
אצלנו בבית לא היתה תרבות דיבור על מה שהיה "שם". כשאני עוצמת עיניים וחזרת 50 שנה אחורה, ילדה קטנה חוזרת הביתה ורואה את אמא שוכבת על הספה בסלון, עיניה עצומות והיא מקשיבה לרדיו שעות וימים. שדרו את משפט אייכמן. אני הבנתי שמשדרים משהו נורא שקשור ל"מה שהיה שם".
לא שאלתי, כי בבית שלנו לא שאלו. לנו הילדים לא הסבירו. הגנו עלינו. כילדים היינו צריכים לדמיין מרסיסי המידע שליקטנו מה היה "שם".
וחוץ מזה דיברנו על כל נושא, וכשבאו אורחים היינו משפחה ככול המשפחות. אמא לא היססה לומר לי את דעתה על חברים, על בגדים, על סגנון חיים ועל איך צריך לחיות, גם בפוליטיקה היו לה דעות נחרצות. בשנים הרבות שאינני חיה בארץ אמא היתה שם בשבילי יום יום.
משמצאתי כוחות להיכנס הביתה ולאט לאט התחלתי למיין את הניירות. מצאתי אוצר. מכתבים ששלחו אחיה: מילק, מישקו וליאופולד ממחנה העבודה ינובסקי, לאמא שישבה במחבוא יחד עם קבוצה קטנה של 3 יהודים מתחת לדיר חזירים. המכתבים הועברו אליה באמצעות הפולניות שהסתירו אותה. היא כמובן לא יכלה להשיב להם.
אמא ניצלה אך אף אחד מאחיה לא שב מהמחנה. מעולם לא דיברנו על המכתבים. אני אפילו לא בטוחה שידעתי על קיומם.
בימים אלה העברתי מכתבים יקרים אלה לשחזור והנצחה ל"יד ושם" – עדות למה שהיה.
זה כל מה שיכולתי לקרוא מהם. הם ישנים ומתפוררים ונראה כי לא נפתחו מזמן. כנראה שההתמודדות והזיכרון היו קשים מנשוא לאמא. מהמכתבים עולה כי הם דואגים לשלומה ומנסים להרגיע אותה על מצבם.
לימים אמא לא רצתה קשר עם פולין וגם לא עם הפולנים. לפני מספר שנים כשהתארגן הביקור הראשון של ניצולי ז’ולקוב לעיירה היא הצטרפה רק כדי לעזור ולתעד את מה שנשאר מזיכרונה.
התפקיד שלי, שהיה כל חיי, נשאר לשמור על אמא שלי, ולא לשאול.
ועכשיו כבר אין את מי לשאול. לא על המכתבים ולא על האנשים. לא על סבי וסבתי ולא על הדודים והדודות שמעולם לא הכרתי. לי אמא לא סיפרה. היא השקיעה את כל כוחותיה ביצירה החדשה שאבא והיא יצרו כאן בארץ.
כל השנים נאבקה בזיכרונות שעלו וצפו בימי זיכרון ובאירועים משפחתיים ללא אומר – זה היה סגנון ההתמודדות שלה עם הכאב.
והיום חשוב לי להזכיר את אלה שנשארו "שם". את הוריה: אידה (לבית אסטמן) ויעקוב וולף, את אחיה ואחיותיה: מילק, ינינה, מישקו,ליאופולד וברונקה, וננציח גם את מלה, בתה בת השנתיים של ינינה.
אחי ואני גרים שנים רבות בארה"ב. זה שנים שניסינו לשכנע את אמא לגור עמנו והיא בשקט ובהחלטיות שלה אמרה: "לא עברתי את השואה כדי לחיות בגולה". אמרה ונשארה בארץ.
מלאה שנה לפטירתה ואין יום שאיני מתגעגעת לשקט שלה, ולתבונה ולכוח שנתנה לי.
תמיד מטופחת, תמיד אלגנטית ומוקפדת אצילה ויפה – כך כולנו נזכור אותה.
היה זכרך ברוך אימא’לה!
