אלכס אורלי

חייו של ילד

מאת: אלכס אורלי זיגו לבית אורלנדר

מוקדש לאחותי האהובה קלרה קרמר

נולדתי בשנת 1934 בעיירה ז’ולקיב במזרח פולין (גליציה המזרחית) אזור שבתחומי אוקראינה כיום. כמחצית מהתושבים בעיר התוססת ז’ולקיב היו יהודים והמשפחתי היתה אמידה. סבי היה בעל מפעל ליצור שמן ואבי היה פרוון. בשנת 1939 נולדה אחותי מתוקה.

בעיר היה בי"ס עברי ולכל התנועות הציוניות שקמו בתחילת המאה ה – 20 היה יצוג.

עם פרוץ מלחמת העולם ה – 2 בשנת 1939 החים נחתכו בחטף. העיר נכבשה ע"י הצבא הגרמני אשר נסוג במסגרת הסכמי ריבנטרוב – מולוטוב והצבא הרוסי נכנס לעירנו. המשטר הקומוניסטי היה קשה ומדכא בעיקר לתושבים האמידים שנקראו בורז’וי מנצלי הפרולטריון אשר נאסרו והוגלו לסיביר ואף הומתו בחקירות ה"נ.ק.ו.דה".

סבי נרצח במרתפי הנ.ק.ו.דה. בלבוב וחלק נוסף של המשפחה הוגלה לסיביר וכך למזלם ניצלו מההשמדה של הנאצים.

בשנת 1941 עם פרוץ המלחמה בין גרמניה לרוסיה וכיבוש העיר ע"י הגרמנים, חשבו התושבים שה"מצילים" הגיעו. אבי צבי גויס בכפייה לצבא הרוסי ונהרג בהפצצות הגרמניות על הצבא הרוסי הנסוג. אמי רחל אחותי ואני נותרנו לבדנו.

זמן קצר ביותר לאחר הכיבוש הגרמני החלו האקציות. יהודים נתפסו ונשלחו למחנות השמדה וחלקם למחנות עבודה. אמי עשתה מאמצים ומעשי גבורה ומצאה לנו ילדיה הקטנים מקומות מחבוא בזמן האקציות.

בשנת 1942 הוקם הגטו וכל היהודים מהעיר ומסביבתה אולצו להתכנס בתוכו. הגטו הוקם במרכז העיר במקום בו היה הרובע היהודי ובית הכנסת המפורסם שנבנה ע"י גדול מלכי פולין יאן סובייסקי.

הרעב, החרדה מפני האקציות, מחלת הטיפוס הפילה אלפי חללים בכל תקופת קיומו של הגטו. אמי הצליחה להשיג מעט מזון מחוץ לגטו מגויים שהכירו אותה. בגבורתה הצליחה לקיים אותנו ולמזלנו לא חלינו והמשכנו לשרוד.

בעת האקציה האחרונה, אמי מצאה לנו מקום מחבוא בעלית הגג של בנין היודנרט.

אמי ציידה אותנו בלחם מעט ריבה ודלי מים שחילקו הגרמנים לפני האקציה והורתה לנו להמתין לה עד שתשוב אלינו.

במקביל לארועים שתוארו, חלק אחר של המשפחה יחד עם שתי משפחות נוספות חפרו מתחת לרצפת חדר השינה בבית מלמן בונקר בו התחבאו בזמן האקציות.

בהמשך 3 המשפחות שכנעו את בק גוי פולני שהיה פולקסדויטש ואשר עבד איתם בעבר לקבל את הבית ולגור בו עם משפחתו. ההצעה היתה שהם מתחבאים בבונקר ובתמורה לתשלום עליו לספק להם מזון עד תום המלחמה.

לתומם חשבו שהמלחמה תסתיים במהרה.

בעת חיסול הגטו, הגרמנים השאירו כ – 50 יהודים צעירים בחיים, ביניכם אימי ואחיה ואילצו אותם "לנקות" את הגטו.

בשעות הערב, בגמר העבודה למרות האיסור וסכנת החיים החליטה אמי לגשת למחבואנו ואחיה החליט להצטרף אליה אך לרוע מזלם קבוצת ביקורת גרמנית שנכנסה לגטו, תפסה אותם והרגה את שניהם במקום.

קרוב משפחתי דודיו ובר שעבד בקבוצת המנקים בגטו וידע את המתרחש, הופיע פתאום במקום מחבואנו ואמר לנו שיבריח אותם מן הגטו.

דודיו בחר ביום ראשון 11 לאפריל 1943, בעת שהגויים הלכו לכנסיות, הוא הציב זקיפים מבין חבריו בקבוצה ופתח צוהר בגדר ושלח אותי ואת אחותי לבית בו הסתתרה חלק ממשפחתנו ושתי המשפחות הנוספות – 16 אנשים. הכרתי את רחובות ז’ולקיב ואת הבית אליו שלח אותי דודיו.

הייתי בן שמונה והלכתי בליווי אחותי בת השלוש לבית מלמן, ביקשתי להצטרף לדודתי שרה שוורץ. בק היה בשוק כיון שאם מישהו הבחין בנו במקרה, משמעות הדבר היתה גזר דין מוות לא רק לכל 16 היהודים המוסתרים אצלו אלא אף לו לרעייתו יוליה לבתו אלה.

לפני המלחמה שיחקתי ברחובות אלו עם ילדים פולנים גויים אשר הכירו אותי. מבט על מראנו לא הותיר ספק שאנו ילדים יהודים מהגטו.

בק הכיר אותנו וידע שאבי נהרג ואמי נרצחה בגטו אך בתגובתו הראשונה הכחיש שהדודה נמצאת בבית. ביקשתי ממנו שיסכים לדאוג רק לאחותי ואמרתי לו שאני אצטרף לפרטיזנים ביער. משהו גרם לו לרחם עלינו, הוא העלה אותנו לעליית הגג בעודו יורד לבונקר להודיע למוסתרים על בואנו ולהיוועץ עימם מה לעשות איתנו.

החרדה שאחזה בכולם היתה נוראה – משמעות גילוי הבונקר היתה גזר דין מוות ל – 16 איש. שתי המשפחות סרבו לקחת סיכון והחליטו לא לאפשר לנו לרדת לבונקר ולכן דודתי שרה, בעלה מאיר ושתי בנותיה קלרה ומניה החליטו להצטרף אליי ולאחותי. אולם, את הכף הכריע בק שהיה קתולי אדוק ופסק שהילדים יצטרפו לבונקר בטענה ש"אם הילדים שעברו את מות הוריהם, את האקציות והגטו ושרדו – סימן שאלוהים רוצה שינצלו".

בבונקר שהינו יחד עם היתר 18 חודשים בתנאי רעב מתמיד, חרדה וחשיפה. שרר פחד מפני הלשנה על בק שנאלץ לקנות מזון בכמות גדולה מזו לה נזקק עבור שלושת בני משפחתו. הוא הסתובב בעיירות בסביבה וקנה אוכל לחזירים. רוע הגויים היה גורם נוסף להלשנה.

שבוע לאחר כניסתי לבונקר פרצה שריפה בבית החרושת לשמן שניצב מספר מטרים ממקום מסתורנו והאש אחזה בגג הבית. פניקה נוראית פרצה בין דרי הבונקר והדילמה היתה האם למות מהעשן ומהאש או לצאת מהבונקר החוצה. במקום התגודדו רבים שצפו בלהבות ולכן הסכנה לחיינו היתה תפיסה על ידי הגרמנים ומותנו. מניה, אחותה היקרה והיחידה של קלרה נתקפה בהלה נוראית , פנתה לדלת ואמרה לדודי קרי אביה "אבא, אני הולכת …" היא נתפסה על ידי הגרמנים ולמרות העינויים הקשים לא הסגירה את מקום מחבואנו.

לאחר זמן, הוחרם אחד החדרים בבית ע"י הצבא הגרמני ושוכנו בו חיילים. בעת שהותם בחדר נאלצנו לחיות בדממה מוחלטת והיינו מאובנים מפחד פן ישמע רחש ונתגלה.

בשנת 1944 העיר שוחררה ע"י הצבא האדום ונודע שמתוך כ – 7000 יהודי העיר ניצלו 49 בלבד.

בשנת 1945 עם תום המלחמה נסענו יחד עם הדודים למערב פולין, איזור שהיה בעבר גרמני.

בסוף 1946 הגיעו שליחים מישראל שאספו ילדים ממנזרים, ממסתורים ומגויים וארגנו את עלייתם ארצה. הובטח שהילדים יעלו בעליה א’ עם סרטיפיקטים מהבריטים.

הצטרפתי יחד עם אחותי לקיבוץ של הנוער הציוני והמציאות היתה שונה לא היו סרטיפיקטים והתחלנו במסע נדודים רגלי מתיש, "גנבנו" את הגבולות בין פולין לסלובקיה, אוסטריה ולבסוף גרמניה, שם שיכנו אותנו במחנה קבע במשך תקופה ממושכת מאוד. בדיעבד הסתבר שהמחנה שימש את חברי האס. אס ונשים אריות ליצירת גזע ארי טהור.

באביב 1947, החלו לדבר על עליה ארצה ואכן בקיץ 1947 יחד עם יתר חברי הקיבוץ נסעתי לצרפת במטרה לעלות על ספינה בדרך לארץ ישראל. עלה בגורלי, יחד עם 4500 עולים נוספים לעלות על אונית המעפילים ששמה היה אקסודוס 1947.

מסע הגבורה של ספינה זו ידוע.

כשהוחזרנו על ידי הבריטים לגרמניה, למחנה על יד המבורג, איתר אותי דודי מאיר שוורץ שהגיע דרך פולין ואוסטריה והוציא אותי מהמחנה והשיב אותי למשפחתו.

בקיץ 1949, עליתי עם אחותי ומשפחת דודתי. שיכנו אותנו במחנות עולים. מדריכי הקיבוץ הציוני שמענו על בואנו, באו והציעו לדודים שלנו לצרף אותנו הילדים לכפר הנוער "הדסים" שהוקם ע"י גדולי הפסיכולוגים ובשיתוף פדגוגים.

בשנת 1946 הקימו את הדסים ותכניתם היתה לקלוט ילדים ניצולי שואה ולשקמם. הצטרפתי להדסים ולראשונה בחיי למדתי במערך לימודים מסודר, למדתי חקלאות אך מעל לכל אני מודה להדסים על השיקום הנפשי והפיזי שהתווה את חיי הבוגרים.

הכפר מילא את יעודו ושיקם ילדים ניצולי שואה רבים מטראומות והחזיר אותם לתפקוד נורמלי.

בשנת 1952, התגייסתי לצה"ל ולחיל האויר, שירתתי במשך 30 שנה והשתחררתי בדרגת אל"מ. אני גאה על 3 בנותיי ו – 8 נכדיי.

לאחר השחרור מצה"ל, פניתי לעסקים פרטיים והקמתי חברה פרטית שעסקה בתחזוקה תעופתית וחברות נוספות בתחומי יצור ועוד.

בשנת 2001, החלטתי לפרוש מכל עסקיי על מנת להתפנות למשפחתי.

בה בעת, פנו אליי מספר קצינים מחיל האויר שהתגוררו ברחובות וביקשו ממני להצטרף לעמותה של ילדים ניצולי שואה.

עד לאותה עת, דחקתי הצידה את נושא השואה ואף סרבתי אף לדבר על כך. למרות זאת, הצטרפתי לעמותה אמנם ללא רצון רב אך הפעילות והעבודה שהשקעתי בשנים 2002 – 2006 הובילו לשינוי מהותי בתפיסותיי והפנייתי את כל זמני ומרצי לטובת הניצולים שלא הצליחו להשתקם כמוני ונמצאו בתחתית מבחינה כלכלית ונפשית.

בשנת 2006 נבחרתי לראשות עמותת יש – ילדים ויתומים ניצולי שואה ושימשתי בתפקיד במשך כ – 5 שנים.זכיתי אף להבחר לסגן יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל, תפקיד שבעטיו היתה לי הזכות יחד עם חבריי לנהל מו"מ עם ממשלתו של רה"מ לשעבר אהוד אולמרט ולזכות בהישגים ובהטבות רבות למען כל ניצולי השואה בישראל.

נבחרתי לכהן כחבר בהנהלת ועידת התביעות שמתפקידה לנהל מו"מ עם הגרמנים להטבת תנאיהם של כל ניצולי השואה בעולם.

חיי והישגיי הם בזכותם של בני משפחתי ששרדו את השואה ותמכו בי.

סיפורי זה לא היה רואה אור אלמלא מסירותם הרבה נחישותם לשמור עליי והאהבה לאין קץ שהרעיפו עליי.

לזכרם של יקיריי ומציליי

הוריי רחל (אוצ’קה) וצבי אורלנד

סבתי וסבי לאה ושמעון רייצפלד

סבתי וסבי זיסלה וזישה מנדל אורלנדר וינבאום

דודיו ובר

דודתי ודודי שרה ומאיר שוורץ ובתם מניה שוורץ