מאת: נעמה רינגל
סבתי מלכה רזיאלי, בנעוריה מלכה שוויצר, נפטרה עוד לפני שנולדתי. במשך השנים אמי המשיכה לקבל בדואר את ההודעות של ארגון יוצאי ז’ולקיב על קיום האזכרה השנתית.
אני זוכרת את פתקי ההודעות הללו עוד מאז שהייתי ילדה. השם ז’ולקיב נשמע מדי פעם אצלנו בבית, יחד עם שמות של עיירות נוספות מאותו אזור.
כל הסבים והסבתות שלי הגיעו מהסביבה של העיר לבוב. ככל שעבר הזמן סבתי מצד אבי, סבתא פנינה, סיפרה יותר ויותר סיפורים על פולין של ילדותה, על גליציה. בשבת היינו מבלים שעות ארוכות בסלון ביתה בתל אביב (בין בתי הכנסת והסעודות המשפחתיות) בדיבורים על מקום אחר ועל זמן אחר.
דמיינתי לעצמי את פולין – הקור הכבד, השלג הנערם על הגג בחורף, החסידות שבונות את הקן על הגג, בת הפריץ דוהרת על סוס בשדות החקלאיים, איסוף הפטריות ביער, תעלות המים.
כמובן שבילדות שלי לא היה שום דבר דומה לזה, ובכל זאת הרגשתי קשורה לשם דרך הסיפורים. יחד עם אחי, שהיה חובב אטלסים מגיל צעיר מאוד, היינו מחפשים את כל המקומות הללו על המפה, ו"מטיילים בתוך האטלס". סבתא פנינה דיברה בגעגועים, אבל לא רצתה לחזור לשם, גם לאחר שהקומוניזם נפל והוסר מסך הברזל.
ב-1994 הצטרפתי למשלחת של תלמידים מהתיכון לפולין. הביקור היה חשוב מעין כמוהו, ורק הדגיש לי עד כמה חשוב לבקר במקומות הללו, שדורות מאבותיי ואמהותיי חיו בו.
לא מעט שנים לאחר מכן, ב-2006, נוצרה הזדמנות מתאימה בשבילי להגיע לז’ולקיב, יחד עם קבוצה של אנשים שנסעה לטקס חניכת האנדרטה ליהודי מוסטי ויילקי. שהינו בלבוב ימים אחדים, וביום הטקס נסענו לכיוון ז’ולקיב ומוסטי ויילקי. חווית הנסיעה הזו היתה יוצאת דופן בשבילי.
המקום הדמיוני הפך למקום אמיתי: ז’ולקיב בעוד 10 ק"מ, ראווה רוסקה בעוד 25 ק"מ. אני נוסעת בדרך מלבוב לז’ולקיב, בתוואי דרך שבוודאי לא השתנה הרבה מאז.
זה ביקור ראשון שלי כאן, אבל המקום כבר מוכר לי.
את ז’ולקיב הספקנו לבקר ממש לקראת החשיכה. עמדנו ליד בית הכנסת, מבנה גדול ומרשים וגם עצוב ושומם, שהיה נעול וחשוך מבפנים. לא היה הרבה זמן, היינו כבר צריכים לחזור ללבוב. הנהג הפולני נתן לי את מכשיר הפלאפון שלו, והצלחתי להסתכל קצת פנימה לתוך בית הכנסת עם האור שמוקרן מהמסך. מיד לאחר מכן התקשרתי לדווח למשפחה בארץ שאני עומדת ליד בית הכנסת בז’ולקיב, וכמובן היתה התרגשות רבה.
הביקור היה מרגש וקצר, קצר מאוד. אני עוד מקווה לחזור, אולי בקרוב, כדי להכיר עוד יותר את המקום שהוא כל כך מוכר לי מסיפורים.