מאת: חוה גרניט
חיפוש שורשים וביקור בעיר בה נולדה אמי, רגינה – רבקה אונגר לבית שטיין – ליטמן ז"ל ,להוריה: חוה לבית שטיין ולזר ליטמן מלבוב הי"ד.
ז’ולקיב, שאת שמה שמעתי עוד בילדותי מאמי, רגינה – רבקה אונגר לבית שטיין – ליטמן ז"ל, נמצאת במרחק 32 ק"מ מלבוב.
אמי, גדלה בבית אביה בלבוב אך נולדה בבית סבה בז’ולקיב. רק לפני שנים ספורות קראתי אודות העיר. אז גם הסתבר שבראשית ימיה, בסוף המאה ה – 16 ,היתהכפר ושמו:וויניקי ((Vinnyky.
בשנת 1603, שונה מעמד המקום לעיר ושמה הוסב ל: ז’ולקיב ( Zolkiew) בפולנית – וז’ובקבה – באוקראינית (Zhovkva).
במאה ה – 17 העיר היתה בעלת חשיבות רבה.
המלך הפולני, יאן השלישי סובייסקי, שאבותיו הם: הנסיך ז’ולקייבסקי והנסיך דנילוביץ, הם אלה שיסדו את ז’ולקייב, והוא בחר בה כמקום מושבו.
על חשיבותה הרבה תעיד העובדה שהמטבעה היחידה באוקראינה שטבעה מטבעות מכסף היתה בעיר. כמו כן, היה בה בית הוצאה לאור ובית ספר גבוה לאמניות הציור והגילוף בסגנון הבארוק באוקראינה המערבית.
בתחילת המאה ה – 18, פטר הגדול, קבע את מפקדתו בז’ולקיב כשהשתתף במלחמות הצפון בשנים 1707-1706.
בסוף המאה ה – 18 היתה מרכז יהודי חשוב ליד לבוב.
הידוע מבין תושביה היה ר’ נחמן קרוכמל–הרנ"ק (1785– 1840) שהיה ראש הקהל ופרנס בעיר.
הרנ"ק שנולד בברודי ועבר לאחר נישואיו להתגורר בבית חמו שבז’ולקייב, היה הוגה דעות והסטוריון יהודי. איש תנועת ההשכלה בגליציה וממייסדי תנועת חכמת ישראל. ספרו: "מורה נבוכי הזמן" השפיע על מחקר תולדות עם ישראל והגותו בדורות הבאים.
הוא הצטיין בהשכלה רחבה ובידיעת מספר שפות כלטינית, צרפתית וכמובן גרמנית שאיפשר לו לקרוא בכתבי קאנט, פיכטה, שלינג והגל בשפה בה נכתבו.
מכאן, שהעיר היתה בעברה מרכז חשוב הן לפולנים והן ליהודים ,(אוקראינים גם כן גרו בה) ועד מלחמת העולם השניה, בצד הכנסיות והמנזרים, היו בה גם שני בתי כנסת, בתי מדרש וגם בית דפוס שהדפיס בעברית.
אני נמשכתי לראותה בגלל סיבה אחרת:
כרבים מבני דורי, שנולדו בארץ להורים שעלו ארצה לפני מלחמת העולם השניה, אשר לא הכירו את המשפחה המורחבת שלהם, היה בי צמא לדעת פרטים אודות מוצא משפחתי.
בז’ולקיב חי סבא רבא שלי , ברוך שטיין אשתו מרים וילדיהם.
בתם, חווה שטיין נישאה לסבי לזר ליטמן מלבוב אך את ילדיהם בחרה ללדת בבית הוריה שבז’ולקיב בו נולדה אמי היקרה, רגינה –רבקה, שעלתה לארץ כחלוצה בשנת 1935.
על סבה, ברוך שטיין, סיפרה לי פעמים רבות, אך על אמה, שנפטרה לאחר לידתה של אמי, כמעט ולא דיברה. על אמה, חווה שטיין – ליטמן, שאת שמה אני נושאת, ידעתי מעט. אחיה של חווה שטיין – ליטמן, אברהם שטיין היגר לארה"ב. אח אחר משה שטיין נשא לאשה את ארנה לבית בארט. הזוג ובנם היחיד ברוך, גרו בלבוב עד השואה. לאחר השואה הסתבר, לדאבון לב שמשה שטיין ובנו ברוך הי"ד נרצחו.
ארנה שטיין ז"ל שרדה והיגרה לאחר המלחמה לארה"ב.
מאמא שמעתי, שלסבה ברוך שטיין ז"ל היה בית עסק גדול בעיר שנמצא מול חנותו של אקר שהיה בעל רשיון למכירת טבק ומכשירי כתיבה ברשיון. שתי החנויות היו ברינק. דירתו של ברוך שטיין היתה בקומה העליונה, מעל לעסק שלו. הוא החזיק ברשיונות (שנדרשו ע"י השלטונות דאז), למכירת מגוון סחורות: משקאות ויינות, טבק, כלי מיתר מוסיקליים וגם בספריה גדולה.
אלה היו הפרטים ששמעתי על המשפחה מפי אמי ומפי מכריה.
היה זה מעט וסקרנותי לא באה על סיפוקה.
לפני מספר שנים, קיבלתי בהשאלה ממר הרשהורן את הספר :"ז’ולקייב, קריה נשגבה" בהוצאת "אנציקלופדיה של גלויות".
בחיבורו של מר אריה אקר, שמופיע בספר, מצאתי כמה משפטים בהם מוזכר סבא רבא שלי, ברוך שטיין. הנה הדברים שמצאתי שם:
"משפחת אקר החליטה שיש צורך להקים בית תפילה שיהיה מקובל על מתפללים כמוהו(לבושים בלבוש מודרני)"
וכן מופיע המשפט הבא:
"סביבו התרכזו חברים לדעה כגון: ר’ אהרון דגן ובניו, נסים שטרן, ר’ אברהם שטרן, ר’ ברוך שטיין וחתנו ר’ אליעזר ליטמן ואחרים……. בכוחות עצמם הקימו בית תפילה ע"ש הצדיק מז’ידיטשוב…….לאחר הקמת הבנין, הגיעה לקלויז ז’ידיטשוב תקופת פריחה …. גם בחורים ובעלי בתים היו באים מקלויז בלזא לקלויז ז’ידיטשוב על מנת ללמוד בו".
הנה כך, מתוך זכרונותיו של מר אקר נודעו לי פרטים על סבא רבא ברוך שטיין שמהם הסתבר שהיה איש מודרני בהליכותיו ומחשבתו ושהיה פתוח לשינויים.
אט אט, התמונה על אישיותו של סבא רבא שלי החלה להתבהר ודמותו הפכה לממשית יותר בעיני בהשוואה לפרטים המעטים שידעתי אודותיו.
לשמחתי, מצאתי איזכור נוסף לסבא רבא בשיטוטי באינטרנט. באתר של JewishGen -,Galicia 1891 Business Directory
תחת שם העיר Zolkiew ,מופיעה רשימת בעלי עסקים בשנה זו. בה גם מצאתי את שמו של ברוך שטיין כבעל עסק בז’ולקיב. עבורי, היה זה פרט חשוב נוסף במסע הגילויים של שורשיי. בקיץ 2010, ביקרתי סוף סוף בעיר. למרות שידעתי שהעיר תוכננה בתקופת הרנסנס, לפי מודל של עיר אידיאלית כפי שמופיע ביצירתו של תומס מור: אוטופיה, הופתעתי כאשר ראיתיה לראשונה. הכיכר הרנסנסית רחבת הידיים – יפה להפליא היתה זו אחת ממספר הפתעות שציפו לי בז’ולקיב.
העיר שהוכרזה כאתר מורשת עולמית אכן מהווה פנינה תיירותית לתייר מן השורה.
אני – חיפשתי בה משהו אחר. חיפשתי עדות לעבר היהודי של העיר.
את בית משפחת הסבא – לא מצאתי.
יהודים – אין בה יותר, אך במשרד התיירות שבעיר התקבלתי בקריאת בוקר טוב בעברית. מסתבר,שהבחור שקיבל את פני, היה בישראל כשנתיים אך החליט לחזור לאוקראינה.
בבנין הארקדות שברינק, בסף הכניסה של אחת החנויות שהיתה סגורה, ראינו מגרעת של מזוזה. עדות עצובה לבעלי המקום שאינם עוד
בית הכנסת הגדול, בסגנון מבצרי, הרוס בחלקו הגדול. מה שנשאר ממנו, מוזנח מאד אך באחד מקירותיו החל שיפוץ שנפסק מהעדר תרומות. מבנה כה גדול, מעיד יותר מכל על הקהילה היהודית הגדולה שחיה בעיר עד שהושמדה ע"י הנאצים ועוזריהם האוקראינים. בשוק, על דוכן פשוט היו חלות ועליהן שלט בו כתובה, באותיות קיריליות, המילה העברית: חלות.
אין יהודים בעיר אך מסתבר שעקבותיהם עדין שם וניכרים בה היטב.
יצאתי מהעיר ברגשות מעורבים. אין בעיר יהודים, לא צליל ולא קול מוכרים אך יש עדויות אילמות לחיים העשירים שהיו בקהילה ואינם עוד.
ראיתי עיר קטנה ויפה מאד, שלולא הקשר המשפחתי, יכולה הייתי להנות מהאתרים ההסטוריים שבה ומיופייה אך בצאתי מהעיר, צער רב מילא את לבי בצד אותה תחושת חסר שמוכרת לרבים שנולדו בארץ ולא הכירו את משפחותיהם שנשארו "שם".
צער על קהילה תוססת שהיתה ואיננה עוד ועל בני משפחה שיכלו להיות לי ואינם